<h1>רבינו יהונתן מלוניל — יומא</h1>
<h2>דף טו.</h2>
[יומא ס"ב ע"א] שני שעירי יום הכפורים וכו' במראה, שיהיו שניהם לבנים או שניהם שחורים או שחופין. ולקיחתן כאחת, בשעה אחת יקחום מן השוק, ולא זה אחר זה. ולמצוה הוא דבעי' שיהו שניהם שוין, מדכתי' [ויקרא ט"ז] שני השעירים בכמה מקומות, והיה יכול לומ' השעירים בלא שני, אבל אינו מעכב מדכתי' [שם] שעיר אחד לי"י ושעיר אחד לעזאזל, והוה ליה למכתב ואחד לעזאזל, ריבה אע"פ שאין שניהם שוין, אע"פ שלא לקחם בבת אחת אלא בשני ימים. מת (אחת) [אחד] מהן וכו' יקח זוג לשני, דהא אינו מעכב לקיחתן בבת אחת. ואם משהגריל מת, יביא שניהם ויגריל בתחלה. אם של שם מת, ונמצא שיש לו שני שעירים לעזאזל ואחד של שם, אם כן אותו שעלה עליו לשם יתקיים תחת הראשון, ומאותן שנים של עזאזל ישלח (מהן) לעזאזל איזה מהן שירצה, והשני אזיל לרעיה, כדין אשם שנתכפרו בעליו. ואם של עזאזל מת, נמצא שיש לו שני שעירים של שם, אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני, באחד מהן מתכפר והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויהיו דמיו לנדבה. שאע"פ דקיימא לן [תמורה ט"ו ע"א] דחטאת שנתכפרו בעליה דאזיל למיתה, ה"מ בחטאת יחיד, אבל בחטאת צבור לא אזלא למיתה, אלא לרעי', והיינו טעמ' משום דהכי קימ' לן כשקבלנו ממשה רבינו ע"ה שחמש חטאות מתות והן מתו בעליה, ונתכפרו בעליה, וחטאת שעברה שנתה, וולד חטאת, ותמורת חטאת, כן קבלנו בקרבן. [יחיד, (אבל בקרבן צבור)] שאפשר שיהיו חמשתן ראויין שיקרה להן [א]לו המקרים חמשה, וזה בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור אי אפשר לבוא עליו כלן חמשה, דאין ולד חטאת בצבור, שאין צבור מביא נקבה, ואין תמורת חטאת בצבור, דיחיד ממיר ואין צבור ממירין. ואין מתו בעליה בצבור, שאין צבור מתין, לפי' אפי' אותן השתים כגון שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה, שראויין ליפול בקרבן צבור אינן הולכות למיתה כיון דבחד מקום גמירי להו הלכה למשה מסיני. ובגמ' בעי איזה מהן יקרב, אם אותו שבזוג ראשון, כיון דהוה ראשון מצוה בראשון. או דילמ' שני שבזוג שני, משום שלא היה דחוי מעולם, אבל לאותו שבזוג ראשון כבר נדחה במות חברו, ושוב לא יחזור לראייתו. ור' יהודה סבירא ליה דכיון שנתכפרו בעליה ועברה שנתה, ראויין להמצא בקרבן צבור אזלי למיתה בקרבן צבור, כדאזלי בקרבן יחיד, וכיון דחזי' בסיפא דסבי' ליה לר' יהודה דבעלי חיים נדחין, כדקתני נשפך מן הדם של שם ימות המשתלח, נמצא דלדעתו דר' יהודה בשני שבזוג שני מתכפר לו שלא נדחה מעולם, ושני שבזוג ראשון ימות, שכבר נדחה, והשתא הוא נתכפרו בעליה.
<h2>דף כב.</h2>
[יומא ס"ב ע"א] שני שעירי יום הכפורים וכו' במראה, שיהיו שניהם לבנים או שניהם שחורים או שחופין. ולקיחתן כאחת, בשעה אחת יקחום מן השוק, ולא זה אחר זה. ולמצוה הוא דבעי' שיהו שניהם שוין, מדכתי' [ויקרא ט"ז] שני השעירים בכמה מקומות, והיה יכול לומ' השעירים בלא שני, אבל אינו מעכב מדכתי' [שם] שעיר אחד לי"י ושעיר אחד לעזאזל, והוה ליה למכתב ואחד לעזאזל, ריבה אע"פ שאין שניהם שוין, אע"פ שלא לקחם בבת אחת אלא בשני ימים. מת (אחת) [אחד] מהן וכו' יקח זוג לשני, דהא אינו מעכב לקיחתן בבת אחת. ואם משהגריל מת, יביא שניהם ויגריל בתחלה. אם של שם מת, ונמצא שיש לו שני שעירים לעזאזל ואחד של שם, אם כן אותו שעלה עליו לשם יתקיים תחת הראשון, ומאותן שנים של עזאזל ישלח (מהן) לעזאזל איזה מהן שירצה, והשני אזיל לרעיה, כדין אשם שנתכפרו בעליו. ואם של עזאזל מת, נמצא שיש לו שני שעירים של שם, אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני, באחד מהן מתכפר והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויהיו דמיו לנדבה. שאע"פ דקיימא לן [תמורה ט"ו ע"א] דחטאת שנתכפרו בעליה דאזיל למיתה, ה"מ בחטאת יחיד, אבל בחטאת צבור לא אזלא למיתה, אלא לרעי', והיינו טעמ' משום דהכי קימ' לן כשקבלנו ממשה רבינו ע"ה שחמש חטאות מתות והן מתו בעליה, ונתכפרו בעליה, וחטאת שעברה שנתה, וולד חטאת, ותמורת חטאת, כן קבלנו בקרבן. [יחיד, (אבל בקרבן צבור)] שאפשר שיהיו חמשתן ראויין שיקרה להן [א]לו המקרים חמשה, וזה בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור אי אפשר לבוא עליו כלן חמשה, דאין ולד חטאת בצבור, שאין צבור מביא נקבה, ואין תמורת חטאת בצבור, דיחיד ממיר ואין צבור ממירין. ואין מתו בעליה בצבור, שאין צבור מתין, לפי' אפי' אותן השתים כגון שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה, שראויין ליפול בקרבן צבור אינן הולכות למיתה כיון דבחד מקום גמירי להו הלכה למשה מסיני. ובגמ' בעי איזה מהן יקרב, אם אותו שבזוג ראשון, כיון דהוה ראשון מצוה בראשון. או דילמ' שני שבזוג שני, משום שלא היה דחוי מעולם, אבל לאותו שבזוג ראשון כבר נדחה במות חברו, ושוב לא יחזור לראייתו. ור' יהודה סבירא ליה דכיון שנתכפרו בעליה ועברה שנתה, ראויין להמצא בקרבן צבור אזלי למיתה בקרבן צבור, כדאזלי בקרבן יחיד, וכיון דחזי' בסיפא דסבי' ליה לר' יהודה דבעלי חיים נדחין, כדקתני נשפך מן הדם של שם ימות המשתלח, נמצא דלדעתו דר' יהודה בשני שבזוג שני מתכפר לו שלא נדחה מעולם, ושני שבזוג ראשון ימות, שכבר נדחה, והשתא הוא נתכפרו בעליה. ועוד אמ' ר' יהודה נשפך הדם של שם, ימות המשתלח, ויביא שנים אחרים ויגריל עליהם בתחלה, ויתקיימו שניהם תחתיהם, שהרי הם לא בא עליהם שום דיחוי. וכן כשימות המשתלח, ישפך הדם, דכתי' [ויקרא ט"ז] והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, זקוק להיות חי עד שעת כפרת דמים של חבירו, ואם כן נדחה אותו של (שני) [שם] במיתת המשתלח. ולרבנן דלית להו דקרבן צבור אזיל למיתה, אזיל אותו המשתלח לרעיה, כדין אשם שנתכפרו בעליו דאזיל לרעייה, ומן הדמים יביאו עולה ונדבה.
